שאלות ותשובות
בלשון המקורות משלים את הפועל שיקר מושא עקיף ולא מושא ישיר, כלומר לפני השם המשלים באה מילה יחס השונה מ'אֶת'.
בתנ"ך מצאנו את מילת היחס ב: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט, יא). כן מצאנו את מילת היחס ל לאחר הפועל המקביל שָׁקַר בבניין קל: "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי" (בראשית כא, כג).
במקורות מאוחרים יותר אנו מוצאים שלפועל שיקר עשויה להצטרף אחת משלוש מילות יחס: ב, ל ו על.
'כשלעצמו' פירושו 'כשהדבר עומד לעצמו, כשבוחנים אותו ללא תלות בדברים אחרים'. למשל: "הרעיון כשלעצמו יפה וראוי, אך יהיה קשה ליישמו בלי תמיכת ההנהלה".
הביטויים 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' וכדומה נוצרו בדורות האחרונים, והם קיצור של 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי' וכדומה. הנה דוגמאות לשימוש בביטויים המלאים: "והמעשה הזה, כשהוא לעצמו, אינו כלום בערך אל המטרה שרוצה הממציא להשיג" (אחד העם, על פרשת דרכים); "אבל כשאני לעצמי יש לי עוד ספקות בענין זה" (משה ליב ליליינבלום, עולם התהו). נראה שגם ביטויים אלו מאוחרים למדיי בשימושם זה. אמנם במשנה נאמר על הלל הזקן: "הוא היה אומר: אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני? ואם לא עכשיו – אימתי?" (אבות א, יד), ואולם "כשאני לעצמי" כאן פירושו 'כשאני בשביל עצמי', 'כאשר אני עושה למען עצמי'. שימוש קרוב יותר לזה של לשון ימינו מצאנו במדרש המאוחר פסיקתא זוטרתא: "שאין קרויה בהמה אלא כשהיא לעצמה, אבל כשהיא במעי אמה היא כאבר אחד מן האברים של בהמה…" (כלומר רק לאחר שבהמה נולדת ועומדת לעצמה היא קרויה בהמה וכבר אינה נחשבת חלק מאמהּ).
אותיות השימוש מש"ה וכל"ב הן מיליות שנכתבות בתיבה אחת עם המילה שאחריהן. הן נחלקות לשתי קבוצות:
אותיות מש"ה – מילת היחס מ', ש' הזיקה, ה' הידיעה.
אותיות וכל"ב – ו' החיבור, מיליות היחס כ', ל', ב'.
בלשון הדיבור, ובעיקר בלשון הילדים, הצירוף 'להסכים ל־' משמש במשמעות 'להרשות ל־', למשל: "את מסכימה לי ללכת לסרט עם חברים?" "אבא לא הסכים לי לנסוע לבד". ניסוח זה צורם את אוזניהם של רבים, ונשאלנו אם אמנם יש בו בעיה.
מקורו של הפועל הִסְכִּים בלשון חז"ל. שורשו זהה לשורש המילה סְכוּם, והוא מציין התאמה והשוואה בין דעות (כמו השוואה בין סכומים). גם בימינו המשמעות העיקרית של הפועל הסכים היא תמימות דעים. למשל: "אני מסכימה עם הכותב", "לא הסכמתי עם דבריו", "באופן כללי אני מסכים עם הגישה הזאת".
כדי להבין את מערכת הנטייה של מילות היחס יש לומר כי מבחינה היסטורית רבות מהן התגלגלו משמות עצם. למשל מילת היחס אַחַר הייתה כנראה בתחילה שם עצם שמשמעו 'גַּב', 'צַד אחורי'. שמות עצם אחרים יצרו מילות יחס בהצטרפם אל מילת יחס יסודית יותר, כגון איברי גוף האדם: לְיַד, עַל יַד; לְרֶגֶל; לִפְנֵי, מִפְּנֵי (מן פָּנִים); לְפִי (מן פֶּה) ועוד.
מילות היחס לפני ובפני קרובות זו לזו, ובהקשרים מסוימים קשה להכריע איזו מהן מתאימה יותר. אף על פי כן אפשר להצביע על הבחנה סדירה למדיי ביניהן בעברית הקלסית – בייחוד מספרות חז"ל ואילך. על הבחנה זו מקובל להמליץ גם בלשון ימינו.
נקדים ונאמר כי בהקשר של קְדימות בזמן אין שימוש במילית בפני אלא רק במילית לפני – כגון 'לפני שבוע', 'הייתי כאן לפניך'. ענייננו כאן בהקשרים של מקום ובהקשרים קרובים ונגזרים.
במקרא רגילה הברכה 'לך לשלום', למשל בדברי עלי לחנה "לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ" (שמואל א א, יז), אך יש גם 'לך בשלום' (שמואל א כט, ז; שמואל ב טו, ט). החילופים בין אותיות היחס ב' ול' מוכרים גם במקרים אחרים, כגון 'בלא' ו'ללא', 'באחרונה' ו'לאחרונה', 'קָשׁוּר ב־' ו'קָשׁוּר ל־'. גם בביטוי אחר שבו המילה 'שלום' יש חילוף כזה: 'שאל בשלומו' ו'שאל לשלומו'. נראה אפוא ששתי הברכות 'לך לשלום' ו'לך בשלום' מכוּונות לעניין אחד, ובעיקרון שתיהן טובות גם בימינו.